יזהר אשדות - ריקוד קטן

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שיר של יזהר אשדות. הייתי בכיתה ז' והתנגן אחד השירים שלו ברדיו. אחי הגדול, ארי, היה מופתע איך אני לא מכיר את השיר, והוא היה בטוח שאני אתאהב בו. הוא הבטיח להביא לי את הדיסק של האלבום 'ריקוד קטן'. ובאמת ברוך ה׳, הוא לא הביא לי כלום, איכשהו הצלחתי להוריד אותו לבד. שתדעו לכם שבאותם ימים לא היה spotify ושאר הירקות הטובים שיש היום, וכך הגעתי לאתרים מפוקפקים מאוד כדי להוריד את השירים. עד היום אני סוחב וירוסים עלי מהאתרים האלו.

אז יש לי קטע די מוזר עם האלבום הזה. כשהייתי בכיתה ח' הייתה לי בטלפון אפליקציה, שבטעות ניגנה פעם אחת את האלבום על מהירות 1.75. משום מה, ככה שמעתי את האלבום הזה בפעם הראשונה ומאז התרגלתי. עד היום כשאני שומע אותו במהירות רגילה הוא נשמע לי מוזר, ולכן אני מעדיף את הגרסה המהירה. באותה התקופה הייתי שומע את האלבום הזה בכל בוקר בדרך לתיכון. האלבום במהירות הזאת היה בדיוק באורך של הזמן שלקח לי לעלות על מונית שירות של קו חמש, ולהגיע עד לתיכון ברוטשילד.

יזהר הוא בן זוגה של השחקנית אלונה קמחי, שגם שיחקה בסרטים המיתולוגיים 'אבא גנוב' ו'אבא גנוב 2'. בלעדיהם היה לי קשה למצוא שמות זמניים למשתנים. היא כתבה את המילים לשירים באלבום 'סתיו אנגלי': 'הבלדה על' ו'צילו של יום קיץ'. כל השירים של אלונה הם תיאורים יפים לסיטואציות רגעיות שחלפו ואינם, ויש לה יכולת נפלאה לחדור ללב. למשל בשיר 'צילו של יום קיץ':

"מחפש אותך בכל מקום אולי פתאום תוולדי מתוך רגע מקרי

געגוע ישן כמו צליל לא מכוון לא נותן לי מנוח"

יש לי אנקדוטה מצחיקה על השיר 'הבלדה על' שבזמנו הצחיקה אותי מאוד השורה:

״הו סחלב בביצה, עוד סתם צמח בר״

כאילו שליזהר היה איזה חשק עז לרדת על סחלב הביצה, שהוא סתם עוד צמח בלי שום קשר לשיר. הסתובבתי במשך שנים בתפיסה, שיזהר אשדות פשוט שונא את סחלב הביצה. לאחר כמה שנים נוכחתי לגלות שבכלל המילים הן ״הו סחלב בביצה, הו צמח בר״ (שלחתי את זה פעם לאבטיח─ אבל זה לא נכנס).

האלבום 'ריקוד קטן' חשף אותי לראשונה לסגנון ולתרבות האירית. 'ריקוד קטן' הוא גם שיר הנושא של האלבום. יזהר הלחין את המילים של יהלי סובול עבור הפסטיבל האירי בתל אביב. השיר הזה חשף אותי לאנרגיות האיריות, לקצב הגבוה ולסיפוריות הזאת שהיא כל כך יפה בעיניי. יזהר מבצע באלבום גם שיר פולק אירי מיתולוגי Whiskey In The Jar, שאפילו Metallica עשו לו קאבר (הקאבר גרוע מאוד, אבל לגרי גרסיה יש קאבר נפלא).

לבסוף האלבום נסגר בשיר 'ככלות הקול והתמונה', שכתב יענקל’ה רוטבליט והולחן על ידי יזהר. השיר הזה הוא באמת קלסיקה על־זמנית, ובמקור הוא בוצע על ידי דני בסן במסגרת ההרכב 'תיסלם'. הקליפ של השיר מתוך 'זהו זה' הוא תופעה בפני עצמה; לאחת מהנשים השיער מתלקח באש מזיקוק, וכולם ממשיכים כאילו שלא קרה כלום. בנוסף מוני מושונוב מאבד את זה שם בתפקיד אורח בקהל. אחד הקליפים היותר הזויים − ממליץ לצפות בו בהזדמנות.

אם להיות כן, זה לא אלבום שאמור להיכנס לפנתיאון, אבל איתי הוא הולך ואני אוהב את יזהר אשדות אישית כמפיק וכיוצר. הוא מסמן לי את התקופה ההיא של הנסיעות במונית שירות לתיכון, והוא אחד מהאלבומים הראשונים שחרשתי, ועד היום אני אוהב אותו מאוד.

האזנה נעימה