שלומי שבן - שלומי שבן

שלומי שבן הפך להיות אומן קצת יותר מוכר בשנים האחרונות, ובאלבום הזה יש כמה מהלהיטים הכי מוכרים, כגון ״אריק״, ״כולם אומרים״ ואולי אפילו ״שרמוטה פוריטנית״, שכנראה כולכם שמעתם. אבל, בגלל ששלומי כל כך מבקש שלא נדבר על "אריק", אני אנסה להתרכז בשירים האחרים שאולי פחות מוכרים. האלבום כולו הוא פשוט הוויה תל אביבית של גבר רווק מבולבל, קצת שובניסט ומיזוגן. האלבום מתעסק הרבה ביחסי זוגיות ותדמית עצמית בעולם התל אביבי המורכב. אולי האלבום יצא בשנת 2000, אבל ההוויה התל אביבית של אז חיה ובועטת כמו היום − יש דברים שאף פעם לא משתנים. קו חמש הוא עדיין קו חמש, תופעות המעסיקות את התל אביבי הממוצע לפני 20 שנה, נוכחות גם היום. בואו ניכנס לאט לאט לאותו מסלול קו חמש התל אביבי, ונעבור בכל התחנות המרכזיות.

התחנה הראשונה: הבעיה הנצחית בשאלה − "האם לרדת מהארץ?". ב-״ניו-יורק vs יחזקאל״ אנחנו עוברים דמות אחר דמות שהחליטה לרדת מהארץ, כל אחת וסיבותיה: ״כולם בתחת של כולם״, ״האלימות המילולית״. שלומי תוהה לעצמו: אולי גם הוא צריך לעזוב את הארץ "אבל אולי באמת צריכים לנסוע מכאן, אולי כמו תמיד אני חושב בקטן".

ולמרות הכל הוא באמת נשאר בסוף − "כי לי בעליבות הזאת בסדר". למי שתהה, "יחזקאל היה מקום סתמי לחלוטין בחוף מציצים, בכיתה י"א-י"ב היינו עושים שם ערבי שירה בציבור בקטע אירוני לפני שזה נהיה מקובל", אומר שלומי.

תחנה שניה: המאבק מול להיות ״עמוק״ . שלומי שר ״הלוואי והייתי עמוק״, הוא צועק את התסכול לעולם, להיות מישהו מיוחד, מישהו שמביא משהו שלא כל אחד יכול להביא. התמודדות עצמית עם התחושות של היומרה שהוא מציג לעולם, ולעומת זאת החשש הענק של תסמונת המתחזה. אבל, אולי באיזה מקום השיח העצמי האמיתי הזה, זה מה שהופך אותו באמת להיות עמוק במובן מסוים...

תחנה שלישית: הרצון לא להיות פשוט עם ההתייחסות הסופר קשוחה לאנשים שהם פשוטים. בשיר ״בן אדם רגיל״ (שבאופן ברור הוא כותב על אביו) הוא מתאר אורח חיים בנאלי ומשעמם, של אדם בלי אופי בחיים. השיר הוא מין תמרור אזהרה לאיזה מין חיים אתה לא רוצה לנהל.

ובשיר ״דניאלה״ שלומי מתאר דמות פשוטה שמייצגת את המיינסטרים. היא כל כך גנרית שהרדיו מחליט מה להשמיע על פי הטעם שלה. הרדיו כמובן, מייצג פה את קול ההמון הפשוט חסר הטעם הייחודי.

״דניאלה שומעת מה שמשמיעים ברדיו. ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת.״

תחנה רביעית: הקונפליקט עם הדת. על השיר "מחר בעזרת השם״, כותב שלומי: "זה השיר שהכי אהבתי באלבום כשהוא יצא. השיר שהכי היה חשוב לי.״ השיר הוא מין תפילה להתחלה חדשה וטובה. הניגוד של הביטוי הדתי ״בעזרת השם״ לבחור תל אביבי, שכנראה בחייו לא דרך בבית כנסת, מעביר את הייאוש והרצון העמוק שמישהו יבוא ויציל אותו. יש איזו עוצמה נורא חזקה בניגוד הזה, והמלודיה של השיר מדגישה אותה.

"מחר בעזרת השם נפתח לנו דף חדש, וכל מה שמתנשם יסחוף אותי, יקח אותך ואין לנו אלא שם לקרוא בו את מה שנתרגש, אהבתנו"

והתחנה האחרונה: ציניות והיכולת להסתכל על הכל בחיוך. שלומי ,לפני הוצאת האלבום, היה בחור די אנונימי בעולם המוסיקה הפופולרית, ועסק עד שלב זה בסגנונות קלאסיים. הוא הופיע בתזמורת הפילהרמונית בניצוחם של זובין מהטה ואריה ורדי. לאחר הצבא, שבו שירת כמוזיקאי מצטיין נסע ללונדון ללמוד פנסתר בקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון, שם סיים את לימודיו בהצטיינות. לאחר שפרץ עם השיר "אריק" למצעד הפזמונים של גלי צה"ל, הקליט עם שלומי שבת את השיר האחרון באלבום ״חתיכת שמיים״, שהוא גרסת קאבר באלבום לשירה של לאה שבת. לבצע שיר עם מישהו מפורסם, כשהדבר היחידי המשותף לו הוא שהשמות שלהם דומים, זוהי שנינות מעולה. פשוט פיסת גאונות צינית, שמלווה אותנו לכל אורך האלבום, וזהו אקורד הסיום שלה. יש לו אפילו אנקדוטה די מצחיקה על השם הדומה בקארפול קריוקי.

שלומי מצליח להציג את הדמויות התל אביביות בצורה ניגשה, כך שקל מאוד להזדהות עם הקשיים והרצונות שלהן. האלבום כולו מלא משחקי מילים ושנינות שמשתלבים בצורה הרמונית עם הווירטואוזית שלו על הפסנתר. שלומי הוא בעצמו דמות צינית אך סופר רגישה במקביל. עבור אדם שגדל וחי בתל אביב, הוא קול גם עבורי. לסיום, אני פשוט אשים ציטוט מהשיר ״דניאלה״, שאולי הוא לא השיר הכי טוב באלבום אבל עם משפטים שיכולים להיכנס לפנתיאון של האלבום הזה.

״כולם חושבים תוך כדי על כדורגל. אני חושב על שיר של גרייטפול דד. ״

האזנה נעימה