George Harrison - All Things Must Pass

בעקבות תקופתה החגים וחג הסוכות הקרב ובא אלינו נזכרתי בשבת ישיבה שהייתה לי אי שם בשלהי קיץ 2013. הקונספט עד היום לא ברור לי עד הסוף, בגדול נסענו לאיזו פנימיה להתארח בשבת כל השכבות הבוגרות של הישיבה התיכונית.על הנייר נשמע כיף, כל החברים נשארים בשבת ביחד באיזה מקום דלוח עם אוכל בינוני, מה כבר יכול להיות רע? הבעיה היא שהמסגרת מלאה בהמון תכנים לא מעניינים שאתה חייב להיות בהם. אחד מהם זה סעודה שלישית, למי שלא מכיר בשבת אמורים לעשות שלוש ארוחות, בערב אחרי ערבית, ביום אחרי שחרית ואחרונה לפני השקיעה. הרבה דתיים אימצו את המנהג לעשות ארוחה קטנה יחסית בסעודה שלישית ולשיר שירים דתיים.

אני עם המושפעות והתסביכים שלי, היה לי תמיד נורא קשה להתחבר לכל הטקסים הדתיים. תמיד בתפילות רק חיכיתי שהזמן יעבור, לא התחברתי לטקסטים והרגשתי תמיד נורא עלוב ומרוחק. באותה שבת ישיבה, היה מופע של שאלות ותשובות מול ראש הישיבה, מן פלטפורמה לשאול שאלות קשות לכאורה.

שאלו את כל השאלות הגנריות: ״איפה אלוהים היה בשואה?״ , ״האם יש בחירה חופשית?״ ותמיד היה לנו איזה אחד בשכבה שאמר שסבתא שלו ראתה שד ושאל: ״האם שדים קיימים?״. אני גם עליתי למגרש, ובאופן קצת מתריס שאלתי שאלה על הסעודה השלישית בסגנון: ״למה אנחנו צריכים לסבול עם שירים גרועים כל שבת?״. השאלה גררה אחריה דיון קדחתני שבו המסקנה של הדיון הייתה שזו הדרך האידיאלית ואני רק עדיין לא מספיק מחובר אליה בשביל להבין את זה. אני לא בטוח מה ניסיתי להשיג מאותה שאלה, כי ידעתי כבר מה תהיה התשובה, אבל נראה לי רציתי להגיד לעצמי שאני לא מתאים לשם, העולם הזה לא מתאים לי.

בחור מהשכבה מעלי שאני לא הייתי בקשר איתו עד אותה נקודה ניגש אלי אחרי הדיון ואמר: ״שמע זה לא שהם טועים, אבל כשאני שומע עידן עמדי אני יותר מחובר לבורא״. אז כן כמובן שאפשר וצריך לרדת עליו על העידן עמדי, אבל הנקודה שלו ברורה. לקח לי כמה שנים להגיע לתובנה היותר עמוקה הזאת לאחר שכל חיי חשבתי שאני לא בן אדם ״רוחני״. לימים הבנתי שהמסע הרוחני שלי מתבטא בדרכים אחרות, על אחת מהן נדבר היום. האלבום של האריסון all things must pass הוא מסע רוחני המשלב בין תרבות המזרח למערב כמו שרק ביטל כמו ג'ורג האריסון יודע לעשות. אבל לפני שנצלול לחלק הרוחני קודם נעשה סקירה קצרה על האלבום והרקע שלו.

זהו אלבום הסולו הראשון שלו שנכתב אחרי פירוק הביטלס ב1970, והוא מכיל המון רפרנסים לפירוק שלהם.

מתחיל בעטיפת האלבום שמוצלמת friar park בחצר של האחוזה שקנה. שם הוא יושב לבד עם ארבעה גמדים סביבו המסמלים את הביטלס, הוא יושב לבד ומנסה להציג את השחרור מהם. ומבוטא בהמון שירים כגון Isn't it a pity (שהביטלס לא רצו אותו) שתוהה על איך יצורים אינטליגנטים יכולים לגרום אחד לשני כל כך הרבה סבל:

“Isn't it a pity? Now isn't it a shame? How we break each other's hearts and cause each other pain How we take each other's love without thinking anymore Forgetting to give back Isn't it a pity?”

והשיר wah wah שנכתב במהלך הפסקה שלקח מה beatles במהלכי הסשן של get back, המבטא את האווירה העכורה של הלהקה באותם ימים. ממש ניתן לשמוע כמה ג'ורג עצוב על המצב של הלהקה, מדהים איך מצליח לבטא באותו הרגע כבר את הרגשות שלו בצורה כל כך כנה ויפה.

דוגמה נוספת היא ב Run of the mile, לפני תחילת הסשנים של get back ב 1968, גורג נסע לבקר את הגדול מכולם ומי שהשפיע עליו רבות, בוב דילן. שם הוא פגש את the band, ג׳ורג כל כך התלהב מהסגנון המוסיקלי שלהם והשיר הוא ניסיון לכתוב בסגנון שלהם. בשיר הוא מאשים את apple crops על ההשפעה הרעה שיש להם על הלהקה.

אחרי שהבנו בגדול את האטמוספרה של האלבום, עם המשבר הגדול בחייו עם פירוק הביטלס, בנוסף מות אמו והמסע שלו להודו והחיבור להארי קרישנה. כעת נוכל לצלול כעת לשירים הרוחניים יותר באלבום. ג'ורג מתעסק הרבה באלבום בקשר שלנו אל האל, הוא מתחיל עם השיר המוכר ביותר באלבום הוא כנראה באלבום my sweet lord, שיצא בהתחלה כסינגל ושבר את המצעדים. הרצון של ג'ורג בשיר הוא שנתחבר לאל כל אחד בדרכו שלו ולא משנה הפלטפורמה דתית שבה הוא משתמש. הוא משלב סגנון של שירי גוספל עם השפעות מהארי קרישנה, הוא משתמש במילים כמו ״הללויה״ ומנגד מקריא את מַהָא-מנטרה (המנטרה הגדולה). תפילה מדיטטיבית בת שש-עשרה מילים המורכבת משמותיו של אלוהים בסנסקריט. לימים ג'ורג הודה שהוא התבסס על שיר גוספל oh happy day ולימים הפסיד בתביעה על גניבה ספרותית על השיר.

"I really want to see you Really want to be with you Really want to see you, Lord But it takes so long, my Lord"

והוא ממשיך בhear me lord שגם אותו הביטלס לא רצו ואפילו יש לו גרסה שלו בסשן של get back. הוא מבקש סליחה מהאל על כל השנים שהתעלם ממנו ורק רוצה שישמע אותו ויעזור לו להתעלות. מוטיב שנמצא בהמון שירים דתיים בכל הדתות. והוא לא חס מלכתוב שיר אהבה ב what is life עם riff הפתיחה הכל כך מושך שבו הוא כותב שיר אהבה לאל.

"Beware of sadness It can hit you, it can hurt you Make you sore and what is more That is not what we are here for"

ואפילו באלבום כזה רציני שמכיל את התפוצצות המוחלטת של ג'ורג אנחנו מוצאים את עצמו נחשפים לקצת הומור עצמי בשיר I dig love. שבו האריסון פשוט שר על איך הוא אוהב את איבר המין הגברי. איך הוא אוהב אותו על הבוקר, איך הוא אוהב אותו כל ערב והוא פשוט רוצה שנדע את זה.

בהוצאה המקורית האלבום היה מחלוק לשלושה אלבומים, האלבום השלישי הוא אוסף של קטעי גאם שכנראה באים כקונטרה עוד פעם לביטלס והשיטה הסופר סכמטית שלהם שעיצבה את הפופ לעד. הוא בא לשבור להרעיד אותנו להיות א-פורמלי ולהגיד לנו Thanks for the Pepperoni.

לבסוף נציין את השיר שמבחינתי הוא גולת הכותרת של האלבום, all things must pass, עוד ניסיון של ג'ורג לכתוב שיר בסגנון של the band, האריסון כותב בצורה שלא תבייש כותבים כמו דילן. הוא מזכיר לנו את האמת הכל כך פשוטה שאנחנו תמיד מנסים לברוח ממנה, בסוף הכל חולף. הדברים הרעים, הדברים הטובים כולם בסוף חולפים ובניהם גם אנחנו.

"All things must pass, so I must be on my way The darkness only stay the night time in the morning it will past away״

האזנה נעימה