פרידה

הרבה זמן רציתי לכתוב על פרידה, אני מרגיש שבשנתיים האחרונות חוויתי המון פרידות, חלקן מיוזמתי וחלקן נכפו עלי. פרידה מזוגיות, מאנשים שהיו הכי קרובים אלי, מקום עבודה שאהבתי נורא, אנשים שהתרחקו בגלל כוח החיים או סתם אנשים שעברו מדינה. לאחרונה לצערי גם כמי שחי במדינה כמו שלנו חוויתי הרבה אובדן, ראיתי אצל האנשים הכי קרובים אלי אובדן מזעזע. פרידה היא כנראה החוויה הקשה ביותר שאדם יכול לעבור. היא כרוכה בכאב עצום, תחושת אובדן קשה, וההכרה בחוסר היכולת לתקשר עם הצד השני. כנראה זה הנושא שהכי התעסקו במוזיקה, ואולי זה כי לא היה בן אדם בהיסטוריה האנושית שלא חווה אותו בצורה הכי חזקה, ולא סתם תמיד אנשים נוטים להגיד ״השירים הכי יפים הם השירים של יום הזיכרון״.

לפרידות יש המון דרכי ביטוי במוזיקה:

• יש את השירים שמדברים על הפרידה עצמה ומתעסקים במה שקרה שצלצלת רעד קולך,
• יש את הכעס והשנאה שנובעת מהפרידה תאטרון רוסי,
• הכאב העצום שמלווה לה נגיעה אחת רכה,
• היאוש שמגיע לפעמים אפילו להיות על סף דכאון I used to be a king, כהה כהה , yesterday
• הניתוח האובססיבי של מה קרה והאם הייתי יכול לעשות משהו בשביל לתקן את המצב don;t think twice its alright אם רק תדברי, if I ever thought youve changed your mind,
• הגעגוע העצום looks like rain, martha
• הקריאה לחזור למה שהיהlove of my life,אל תעזבי אותי, אל תלכי עכשיו
• התסכול  why does love got to be so sad? ,bye bye love,goodbye to love
• הבדידות How could ever be single again , וגשם יורד,
• האובדןאחרי שנסעת, tears in heaven.
• הדאגה לצד השני I wonder if she's fine,
• דכאון have you ever seen the rain?, מלא עוד כוס חבר
• הקריאה לעצמך להפסיק להיות בכיין stop loving her today, stop crying your heart out

“I wonder if she's fine

Down in the corner of my mind”

בין כל השירים, שמתי לב שמעניין לחשוב שהנטייה הטבעית שלנו אחרי פרידה היא לנסות להזכר.  הרבה מהשירים מתמקדים בזיכרון, בעוצמת הזיכרון שלנו, ובמידת ההתעסקות שלנו במחשבות על העבר. יש לי חבר שתמיד שתמיד מצלם כל אירוע חברתי שאנחנו נמצאים בו, לפעמים נדמה שהתיעוד הפך לחלק בלתי נפרד ממנו, ודורס כל רצון אחר.פעם אחת שאלתי אותו למה הוא מתעד, התשובה שלו הייתה פשוטה: ״אני מתעד כי אני רוצה לזכור, אחרת אני אשכח״. וישר חשבתי על הקונפליקט הזה של בין לזכור ללהיות, ונזכרתי בשיעור שהייתי בו לפני יותר מעשור של אלישב (שיש לו ערוץ טלגרם שהוא קרן אור בחיים שלי) על משנה במסכות אבותה טו.

ארבע מדות ביושבים לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

1. ספוג, שהוא סופג את הכל.
2. משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.
3. משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים.
4. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.

אלישב שאל אותנו מי מבין ארבעת סוגי התלמידים שמוצגים במשנה הוא הטוב ביותר לדעתנו. כמובן שפה אחד כולם הסכימו שהאידאל הוא להיות כמו הספוג, כי כל דבר שהוא לומד הוא סופג, כלומר זוכר. אבל אז הוא אתגר את התפיסה הזאת, והציג בפנינו שאלה - האם לא ניקח את התינוק שלנו ללונה פארק למרות שהוא לא יזכור את החוויה? היה ברור לי באותו הרגע כמו שהשמש תזרח מחר, שהתשובה היא לא. התשובה שלי הייתה כל כך מהירה וחסרת מחשבה, כמין מישהו שכולו אחוז בקונספציה מחשבתית ולא יכול לצאת מהכלא המחשבתי. חשבתי שערך הזיכרון עולה על כל ערך אחר וזה הדבר הכי חשוב. אבל, באותו הרגע שהתשובה יצאה לי מהפה הבנתי מה אמרתי, וכמו בן אדם שראה את כל אבות הטומאה לפניו, משהו נשבר בי. מין איזה רגע קסום שבו נפל לי האסימון, הבנתי, אולי לראשונה בחיי, עד כמה אני באמת לא יודע, למרות אשליית הידע שלי. באותה נשימה, הבנתי שחיות והמשכה קדימה הם ערכים לא פחות חשובים מאשר זיכרון העבר.

אבל בכל זאת לפעמים התחושה של אחרי פרידה היא שכל מה שנשאר לנו ביד זה רק הזיכרון, ואם נאבד את הזיכרון התחושה היא שנאבד סופית הכל. כמו בשיר של גים photographs and memories (שכתבתי עליו בהרחבה בבלוג) מתאר שכל מה שנשאר לו זה רק הזיכרון. ודווקא בגלל זה, יש קטע מאוד חזק בSouth Park שבו Butters יושב בוכה על המדרכה, הפאנקיסטים מגיעים אליו ושואלים אותו מה קרה? הוא אומר להם שחברה שלו זרקה אותו. באקט של תמיכה הם מציעים לו להצטרף אליהם לבית קברות ולבכות על כמה מר העולם וכמה חסר משמעות הוא. הוא מסרב, הוא לא חושב שהחיים הם נוראים, החיים הם טובים לטענתו זה שעכשיו הוא מרגיש נורא זה אומר שהוא איבד משהו שעשה לו מאוד טוב והידיעה הזאת שהוא יכול להרגיש כל כך טוב נותנת לו תקווה.

פרידה נותנת לנו את המשמעות לדבר שאיבדנו, מתוך המקום של האין אפשר להעריך את מה שהיה. היא נותנת לנו להשתחרר מהדברים שכבלו אותנו ולהתקדם הלאה לדברים הבאים, לצאת לכבוש את העולם. זה מעולה שאנחנו יכולים לזכור את הטוב ולהתרפק על מה שהיה אבל מתישהו נצטרך להתמודד עם המציאות הקשה ולהמשיך הלאה. אני למדתי מכל הפרידות האחרונות שהדבר הכי חשוב זה לתת מקום לכל הדברים שעולים. להיות ביאוש, בכאב, בבדידות באובדן, נוכל להזכר בטוב שהיה, להבין שלא נוכל לשלוט במה שקרה, אבל בו זמנית לקחת מהמקום הזה אנרגיות מחודשות ונהיה יכולים להתקדם הלאה כי אם הצלחנו שיהיה לנו כל כך כואב אז יכול להיות לנו כל כך הרבה יותר טוב בעתיד. ואם נפעל כמו שצריך אולי בסעיתא דשמיא גדולה נזכה להיות כמו Sinatra ונוכל להגיד בלב שלם Loves been good to me.

האזנה נעימה ושתזכו לאהוב מחדש,

וצריך לזכור תמיד:

״ראי כשם שהזמן איננו בתוך השעונים כך האהבה איננה בתוך הגופים, הגופים רק מראים את האהבה״

לינקים:

ספוטיפי- https://open.spotify.com/playlist/0HaB3ZRfaXuJTbr4zukJSD?si=470d0790e2754966

אפל מיוזיק - https://music.apple.com/il/playlist/breakup/pl.u-55D6zxKH8p6GbW7