״רבותי ההיסטוריה חוזרת״

לאחרונה אני מרגיש שאנחנו לכודים במעגל חוזר שבו הכל מתנהל שוב ושוב באותו האופן, ואולי, מבלי לשים לב, אנחנו עצמנו יוצרים אותו. נדמה שחזרנו לחיות בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. פתאום ישנה התעוררות נוסטלגית כלפי סדרות כמו "אבודים" ו"הפיג'מות", ולהקות כמו "הדורבנים", שנעלמו מהבמות עוד לפני שידעתי ללכת, חוזרות לקאמבק מרגש. שירים פופולריים בינוניים כמו I'm Good של דיוויד גואטה זוכים לחיים חדשים בגרסאות מחודשות. אפילו המשחק הישראלי הוותיק "פיפוש" קיבל שחזור והשקה מחודשת.

במבט רחב יותר, נדמה שגם בהיבטים אחרים אנחנו משחזרים את העבר: הפלמ"ח המודרני שוב פעל השנה בסוריה, אנחנו מוצאים את עצמנו נכנסים לקרב נוסף בלבנון, ומותקפים בטילים בליסטיים שמקורם בעיראק ובאיראן, רק שהפעם לפחות אין חשש מכימיקלים ומסכות האב"כ המפחידות. והכי מפתיע – Oasis, מי היה מאמין, שוב יוצרת סערה עולמית עם מכירת כרטיסים למופעים שלה, למרות שאני לא משוכנע שיותר מ-2% מהבריטים בכלל ניסו להשיג כרטיס.

יש רגעים שבהם אני מתבונן בכל זה ושואל את עצמי: מה בעצם קורה פה? האם אנחנו באמת תקועים בעבר, או שמא זו נטייה אנושית בסיסית – לצבוע את הכל בגוונים של נוסטלגיה? האם התחושה הזו כל כך עמוקה ומושרשת בנו? אין לי תשובה ברורה, אבל לפני הכל, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר.

כשהייתי ביסודי, השתתפתי בתוכנית מיוחדת ל(מ)חנונים, שבה במקום לשבת בכיתה מדי יום רביעי, הייתי מגיע למקום שבו לומדים אחרת. לא היו מבחנים, לא היו לחצים, רק העשרה לשם העשרה – קונספט מהפכני ומסוכן שיכול, רחמנא ליצלן, לגרום לילדים ללמוד מתוך סקרנות אמיתית. או כמו שמר עכבר תיאר את שיטות הלימוד המסורתיות כנגד (ארתור עונה 16 פרק 193) - "עוד קסם ילדות נדיר שהופך לשיטת חיזוקים פבלובית".

כחנון קלאסי, אהבתי את שיעורי חידות המתמטיקה, חידות הבלשים, פיזיקה של המוזיקה, ציור, זואולוגיה, בניית אתרים, רובוטיקה ועוד. פתאום, היה לי יום בשבוע שבו גם נהניתי וגם למדתי משהו חדש. אבל כמו בכל מסגרת, היו גם שיעורים קצת פחות שגרתיים. אחד מהם כלל צפייה בסרט Vertical Limit – לא בדיוק יצירת מופת – בחלקים קטנים, תוך דיון בדילמות המוסריות שבו. לקח לנו כמעט חצי שנה "לסיים" את הסרט הגרוע הזה, אבל בינינו, זה עדיין היה עדיף על שיעור רגיל בבית הספר היסודי שלי.

אבל השיעור שנשאר איתי עד היום היה שיעור שנקרא "חבורת אד"ש" – ארץ דרך שירים. למדנו היסטוריה ישראלית דרך שירי פלמ"ח, שירי מחתרות ושירי מלחמה. באב אל-וואד, למשל, והלהיט האלמותי "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת" של חיים חפר. השיר הזה, עם האירוניה שבו, היה המפגש הראשון שלי עם שאלת הבחירה החופשית והמעגליות של ההיסטוריה. כילד, תהיתי אם באמת הכול חוזר על עצמו, ואם כן – מה המשמעות של הבחירות שלנו בתוך כל זה?

המחשבות האלה המשיכו ללוות אותי ברקע, בזמן שהחיים שלי נמשכו כרגיל. שיחקתי בפלייסטיישן, יצאתי עם חברים, החיים זרמו. אבל עכשיו, כשאני מבוגר יותר, קשה שלא להרגיש את אותה תחושה – שההיסטוריה באמת חוזרת על עצמה. אז אם כבר ההיסטוריה חוזרת, אולי כדאי שנחזיר גם את הדברים הטובים שהיו.

״רבותי, ההיסטוריה חוזרת שום דבר לא אבד, לא נשכח. עוד נזכור, תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח.״

השנה היה 25 שנה ל"מנועים שקטים" – אלבום שממשיך להדהד לא רק בזכות המוזיקה אלא גם בזכות התחושות שהוא מצליח לעורר, במיוחד בתקופה שבה המציאות עצמה מרגישה כמו מעגל אינסופי. בין כל הלהיטים שהאלבום הזה העניק לנו, "חלום כהה" תפס אותי במיוחד, דווקא כי הוא מדבר את התחושה הזו של לחיות בלופ – תחושה שאי אפשר להתעלם ממנה היום.

אסף אמדורסקי סיפר שהשיר התחיל כשיר מחאה על כסף ועבודה, אבל עם הזמן התפתח והפך למשהו עמוק ואישי יותר, עם הקשר לטרגדיה של ענבל פרלמוטר ז"ל. הטקסט של השיר משרטט דמות שכביכול איבדה כל משמעות, שמבקשת רק סוף או התחלה חדשה. דרך המילים והלחן, התחושה של ריקנות, ייסורי מצפון וחוסר תקווה משתלבת עם דמותה של ענבל, שההקלטה שלה הפכה ללב הפועם של השיר. אסף מספר -

"כשכתבתי את השיר, הוא התחיל כשיר מחאה על כסף ועבודה. ואז חברים אמרו לי שהסגנון הזה לא כל כך מתאים לי. אמרו שהלחן יפה, אבל המליצו לי להחליף את המילים, אז התחלתי לגזור את המילים ולחבר אותן מחדש, וכשראיתי איך השיר נבנה, הבנתי שהוא קצת על הסיפור של ענבל, המוות שלה ומה שהיא סימלה בשבילי".

״משהו בפנים כבר מת לפני שנים והרעש בראש לא מספיקים לנשום הרבה רגשות אשם הרבה ייסורי מצפון ובור של ריקנות.״ ... ״בעיתונים כותרות מהדהדות והלב נשבר והכל נשאר חיוור כמו תמיד.״

כששמעתי את קולה של ענבל, במיוחד עם הסמפול של אסף שהאט את הדיבור שלה, התחושות האלה נגעו בי חזק. המילים הפשוטות ואולי אפילו ילדותיות שלה – שאמרה בזמן שהמדינה עוד ניסתה לעכל את רצח רבין – נשמעות כמו קריאה כואבת אל מול אבסורד החיים. "כולנו ציניים כל כך כל הזמן", היא אמרה, "פותחים עיתון ואומרים נו, עוד אסון, אבל זה לא ככה." ובאמת, משהו במילים האלה נשמע כמו מראה כואבת על היכולת האנושית לנרמל כל דבר, גם דברים שאסור לנרמל.

אולי כאן קבור הכלב. ייתכן שהמעגל שאנחנו חשים בו, התחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, נובעת מכך שאנחנו כל הזמן מדחיקים ומנרמלים. התחושות הופכות לאדישות, ואנחנו מאבדים את היכולת לחלום על משהו שונה, על שינוי אמיתי. אבל זה לא ככה

אבל אולי ההיסטוריה לא חוזרת. אולי אנחנו פשוט חיים ברגע שבו אין תקווה. שמעתי לאחרונה אתגר קרת אומר בפודקאסט שאנחנו חיים בתקופה שבה כולם מרגישים שהם מפסידים. אני לא בטוח שהוא צודק. נדמה לי שאנחנו חיים בתקופה שבה אף אחד כבר לא מאמין שמשהו יכול להשתנות. פעם, אפילו קרנף כמו אביב גפן היה יכול לקחת שיר כמו Imagine ולעשות לו גרסה שתדרוש שלום, משהו שהיום הפך למושג כמעט מגונה. לייצר איזה שיר מחאה שבאמת סוחף, להציב מראה שאומרת במילים הכי פשוטות מה העתיד? מה אנחנו רוצים שיקרה, איפה התקווה?

נכבוש את השלום ולא את השטחים בואו ננסה עד שיהיה טוב עד שיהיה

אבל היום? במקום דרישה לשלום, אנחנו נתקעים שוב ושוב בכותרות, בפחדים, ובעיקר – בחוסר היכולת לחלום על משהו אחר.

אחת הלהקות שגיליתי השנה והתחברתי אליה מאוד היא The Diaspora Yeshiva Band. אחד השירים הבולטים שהם מבצעים הוא Dreams Come True, שנכתב במקור על ידי Abie Rotenberg. השיר הזה נוגע ללב, מדבר על אדם יהודי שחולם ועושה כל שביכולתו כדי להבטיח את החופש לאחיו שנמצאים תחת דיכוי – במיוחד בהקשר של היהודים שחיו מאחורי מסך הברזל. הוא מבטא את תחושת האחריות והחיבור העמוק בין יהודים ברחבי העולם, גם כאלה שמעולם לא נפגשו. השיר הזה, שמסתיים בתחושה של הגשמת חלום, מזכיר לי כמה חשוב להחזיק בתקווה – גם כשנדמה שהמציאות לא מאפשרת זאת.

How I dreamed that one day we could be together, Doing all the things that brothers do. But I feared that I would have to dream forever, For only dreamers still believe that dreams come true.

אז אני אסיים, שוב, בתקווה. בתקווה שכל החטופים יחזרו הביתה, ושנוכל להרגיש בלב שלם שמישהו באמת עושה הכול כדי שזה יקרה – לא רק מארגן טקסים שאף אחד לא ביקש, ומשתמש בשירים בלי לשאול את האומנים. בתקווה שהמלחמה הזאת תסתיים במהרה, ושנראה ימים טובים יותר.

כי כמו שענבל אמרה, "אבל זה לא ככה" אבל אולי, אולי זה יכול להיות אחרת.