Definitely Maybe - Oasis

היום הוא יום הולדתו ש ה40 של אחי הגדול ארי לפי לוח השנה הגרגוריאני (למניינם) , על כן אחרי כל כך הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב פוסט לבלוג נוצר בי הכוח לכתוב מחדש הקדשה לבן אדם המדהים שגידל אותי ונתן לי מקום חם בעולם. ארי הוא הבן אדם שלימד אותי את הדברים הכי חשובים בחיים, הוא לימד אותי מה המשמעות של מוסיקה, הוא השריש בי את האהבה למשחקי מחשב, הפך אותי לחנון הגאה שאני היום. הוא התניע בי את האהבה הראשונה למוסיקה שהייתי שומע בתור ילד מבוב דילן שהפך לאורים והתומים שלי ועד Oasis שהם הלהקה שהכי אהב. אז היום אכתוב על האלבום שעוד מעט יהיה 30 שנה לכתיבתו Definitely Maybe שהוא אחד מהאלבומים האוהבים עליו ועלי.

לפני שנתחיל לדבר על האלבום קצת רקע על הלהקה, הלהקה מורכבת מזוג האחים, ליאם ונואל גאלאגר, שגדלו במנצ'סטר, ערסים בריטים במלוא מובן המילה. באחת מההופעות הראושנות שלהם הם שברו את כל הפאב, כי למה לא. ממליץ לעשות עליהם חיפוש בגוגל, כמות הכתבות הלא הגיוניות שיש עד היום עליהם היא mind blowing בלשון המעטה. הם היו רוקרים במלוא מובן המילה, סקס סמים ורוקנרול, מלאים בהיבריס להגיד שהם יותר גדולים מהביטלס. לצערנו, במרוצת השנים השניים הפכו לאויבים מרים, הלהקה התפרקה ומאז הם מופיעים בנפרד. האלבום הזה היה הפריצה של זוג האחים שיום אחד עוד יכבשו את העולם ויגרמו לאחד מכל שישה בריטים לנסות לקנות כרטיס להופעה שלהם ב Knebworth שהיא אחת מההופעות הגדולות בהיסטוריה. הם הופיעו בפני 500 אלף אנשים בשתי לילות נפרדים, וזה בזמנים שלא היה אינטרנט עדין בצורתו המלאה. והיום ליאם יגיע למצב שהוא צריך להכין תה לעצמו כי אנשים לא קונים תקליטים יותר (סרטון למטה).

האלבום "Definitely Maybe" נחת בדיוק בזמן קריטי עבור סצנת המוזיקה הבריטית, והציע אלטרנטיבה מרעננת לתנועת הגראנג' ששלטה באותה תקופה. למי שלא מכיר מוזיקת הגראנג' מורכבת באופן כללי מצליל גיטרה "מלוכלך", ריפים חזקים ותיפוף כבד. הצליל ה"מלוכלך" הושג כתוצאה משינוי בסגנון הנגינה המסורתי של הפאנק רוק, ותוך שימוש רב בדיסטורשן. אואזיס, בהובלת האחים ליאם ונואל גלאגר, שילבה במוזיקה שלה תערובת ייחודית של רוק ופופ, ויצרה סאונד חדש שדיבר לדור שלם. האלבום הזה הגיע לעולם בדיוק אחרי הסוף של נירוונה שהעולם רק חיכה לדבר חדש שיגיע.

האלבום מתאפיין בריפי גיטרה נועזים, מקצבי תופים ישירים והשירה הייחודית של ליאם גלאגר. שירים כמו "Rock 'n' Roll Star" ו-"Cigarettes & Alcohol" מדגימים את הגישה הבוטה והבלתי מתנצלת של הלהקה למוזיקת רוק. יכולת כתיבת השירים של נואל גלאגר בולטת, משלבת מלודיות קליטות עם מילים נוגות, ומציגה איזון בין שחצנות ופגיעות. וזה מה שעובד כל כך טוב באלבום, הפגיעות הנורא גדולה במילים ובשירה מול הקצב הכל כך חזק מהיר וחודר של השירים. באמת זוג ערסים שעשו מלא סמים אבל הבינו את נפש האדם והצליחו לגרום לסחים לשיר לחברות שלהם במשך שנים wonderwall (גילוי נאות, אני אוהב) .

אחת מתכונות ההגדרה של האלבום היא המיידיות שלו. שירים כמו "Live forever" ו "Supersonic" פורצים החוצה באנרגיה מדבקת שאי אפשר להתעלם ממנה. המילים, שנכתבו על ידי נואל גאלאגר, הן תערובת של יהירות מתנשאת והתבוננות פנימית כנה, שמצלמת את התפישות, החלומות והתסכולים של צעירים מהמעמד הפועלים בבריטניה של שנות ה-90.

גם עשרות שנים לאחר צאתו, האלבום ממשיך לגעת, עם נושאים נצחיים של נעורים, מרד וגעגוע שעוברים את גבולות הזמן והמרחב. בין אם אתם מעריצים מושבעים ובין אם אתם חדשים סקרנים, האלבום הזה נותר האזנה חובה לכל מי שאוהב רוקנרול כן ובלתי מתנצל. האלבום הוא ציון דרך תרבותי שממשיך לעורר השראה וללכוד את הקהל עם התערובת המחשמלת שלו ממלודיה, יחס ותשוקה. אואזיס אולי באו והלכו, אבל המוזיקה שלהם חיה, חקוקה לעד בדברי הימים של ההיסטוריה של הרוק.