יוני רכטר - התכוונות

אני מקדיש את הפוסט הזה לאחותי יעל, שיצאה לדרך חדשה בארצות הברית עם משפחתה. אני מאחל לה ״כל הטוב״, כמו שסבתא שלנו הייתה אומרת, ושהיא תהיה מאושרת במדינה החדשה שלה. אני זוכר בגיוס שלי, כשהיא הכינה לי שלט עצום עם המילה "בושות". אז, בבקשה, קבלי קצת בושות בחזרה.

יוני רכטר הוא אגדה בחייו, השירים שלו הם קלאסיקות כל כך חזקות בתרבות הישראלית שהם ההגדרה של הישראליות לפעמים. האלבום היום שאני הולך לדבר עליו הוא אלבום הסולו הראשון של יוני ״התכוונות״.

יוני שייך לאותם אמנים שנעדרים אותם גינונים של כוכבים. הוא לא חושב על איפור או על הבגד הנכון או כל הסמננים שמאפיינים זמרים ואומני רוק. הוא עשה את האלבום בראש ובראשונה עבור עצמו, להראות את ה"אני מאמין" שלו, ומתוך ידיעה שהשירים מורכבים ואינם בעלי פוטנציאל מסחרי, בפרט ששלושה מתוך עשרת השירים הם קטעים אינסטרומנטליים.

האלבום מכיל את הקלאיסקה הגדולה ״שוב היא כאן״. הזמנתי את אחותי, ליום הולדתה האחרון, לערב של שתי הופעות של יוני רכטר ושלומי שבן בבית גוברין. הנסיעה להופעה הייתה קצת קשוחה אני ואחותי צחקנו על זה שחבל שלא כבר לקחתי כבר טרמפ עם יוני רכטר כי הוא גר לידי. שלומי, דיבר קצת על דמותו ״הבעייתית״ של יוני, שהוא לא הסכים לנגן עם שלומי שיר שלא הוא כתב ולכן הם היו ״חייבים״ לעשות פשרה ולנגן שיר שהוא שילוב של ״כולם אומרים״ ו ״שוב היא כאן״. ההופעה הייתה מעולה והיה מצחיק לראות את כל הזקנים שבאו להופעה של יוני רכטר והלכו ישר שראו את שלומי שבן.

באלבום הזה יוני עבד לראשונה עם עלי מוהר. עלי מוהר הוא אולי אחד מהפזמונאים האהובים עלי בתרבות המודרנית, הוא כתב את רוב השירים של יוני במרוצת השנים. עלי מעיד על עצמו:

״אחד הניסיונית שלי הוא לכתוב פשוט דווקא. לכתוב פשוט על דברים מסובכים לפעמים. זאת אומרת, להגיע למשהו אמיתי, שלפעמים הוא מסתתר״

בשנות התשעים הייתה תוכנית מיוחדת לשיתוף הפעולה של שני היוצרים שיצרו אינסוף קלאסיקות אהובות. באלבום הזה הוא כתב כמעט את כל השירים חוץ מ״גשם יורד״ שכתב דן מינסטר (״דמעות של מלאכים״ וכו׳). על השיר ״זה כל מה שיש״, שהיה השיר הראשון שכתבו יחד, יש פרק של שיר אחד.

האלבום מכיל כמה עמדות, הוא מתחיל באיזו עמדה אחת, שהיא אולי קצת ליצנית בשיר ״לא מכירים״ בתחילת האלבום. השיר מדבר על גבר שמנסה להתחיל עם מישהי בצורה כושלת, וכמובן שיש בו קמצוץ של טעם שובניסטי בהתאם לרוח התקופה.

״טוב היא אמרה לי שמע אתה די חמוד אני קיבלתי ת'משפט בפשטות כן פשטות והתיישבתי לידה די צמוד די צמוד ... היא הכניסה לי מרפק ואמרה לי מה אתה חושב שמע אנחנו כלל לא מכירים״

אחר כך הוא עוזב את הליצנות, ומנסה לתהות על רגש אמיתי. כמו איזה תהליך של קילוף של האדם, בהתחלה ה״יום יפה״ והכל טוב ומעט של ציניות. ככל שמתקדמים אנחנו נכנסים לרובדים יותר עמוקים של האישיות עד שאנחנו מגיעים לשיר האחרון באלבום ״לילה ויום״ עם חרטה עצומה שמתגלה.

״לילה ויום מה עשיתי לו גם רציתי, לא מיציתי אפשרות אחת קטנה, בין הברירות לא בחרתי על אהבה קטנה ויתרתי ונותרה רק עננה.״

עטיפת התקליט מציגה את רכטר יושב מול פסנתר, גופו כמעט נסתר מהעין בחלל חשוך. קרן אור בודדה, המגיעה ממקור לא ידוע, מבליטה את התווים והקלידים של הפסנתר, תוך השארת הרקע בחושך מוחלט. כל זה אחרי שהיה כבר אחד מגדולי האמנים בארץ. היה חלק מכוורת, לקח חלק מהפקת האלבום הישראלי הכי טוב בכל הזמנים ״הכבש השישה עשר״. האמירה של העטיפה אומרת הכל על הבן אדם שמעלתו כאדם ראוי להערצה. אבל אם להיות כנה כל העשייה שלו מתגמדת מול הקאבר המעולה למיליון דולר בפסטיבל הפנתר ב2020 עם אלי דגיברי.

האזנה נעימה ובהצלחה לשרוד את השבוע האחרון של אוגוסט. (או כמו שהשותפה הנהדרת שלי תמיד אומרת ״לא לדאוגוסט״)